"את בטוחה?" שאלתי. היה לי מספיק רע עם תום, לא רציתי שזה יחזור על עצמו.
"למה לא?" שאלה ליאור.
"יש...זה לא מקום לדבר" אמרתי ומשכתי אותה לכיוון החורשה.
סיפרתי לה על תום. את הכל מהתחלה עד הסוף.
"למה לא ניפרדת מימנו?" שאלה ליאור.
"לא היה לי אומץ.." אמרתי וכבשתי את הבכי.
ליאור חיבקה אותי והרשתי לברזי העניים להיפתח.
הצילצול קטע את הבכי שלי. ניגבתי את הדמעות ושטפתי את הפנים.
חזרתי לכיתה.
המורה לגאוגרפיה הגיעה "כולם, להוציא אטלס" היא אמרה בקול צווחני.
פתחתי את התיק והוצאתי את ספר הגאוגרפיה, ואז ראיתי משהו.
זו הייתה מעטפה בצבע תכלת. "לנוי" היה כתוב בטוש שחור. מי זה יכול להיות?
לא יכולתי לבדוק בזמן השיעור, כי המורה שמלמדת אותנו היא איריס. מספרים שיש לה עני רטגן. שמעתי שני ילדים מדברים על זה שהיא שאלה ילדה למה היא לא הכינה שיעורים שהמחברת שלה עוד הייתה בילקוט. ובכל זאת, לא יכולתי להתאפק.
פתחתי את המעטפה. "לנוי, אני רוצה שתדעי שאת מקסימה ומיוחדת. לא יצא לי להכיר אותך, אבל שניכנסת, הרגע הזה קפא על מקומו. אולי מתוך התרגשותי..." הוא משורר או מה? כמה מרגש! "וחשוב לי שתדעי שאת ממש מוצאת חן בעני, יש מצב שאולי אנחנו היום.."
"נוי כהן, את יכולה בבקשה להגיד לי מה זה המיכתב הזה שם?"
|
|
;){kind=link}